מבוא: הלקוח הפגיע ביותר

ילדים הם קהל היעד המושלם עבור תעשיית המזון: אין להם יכולת ביקורתית מפותחת, הם משפיעים ישירות על הוצאות ההורים (“כוח הנדנוד”), והרגלי האכילה שירכשו עכשיו ילוו אותם – ואת החברות – לכל החיים. אך מה שנראה כמו עטיפה צבעונית תמימה הוא למעשה קצה הקרחון של מערך שיווקי פסיכולוגי מתוחכם ואגרסיבי.

הפסיכולוגיה של המדף

חברות המזון משקיעות מיליונים במחקר התנהגותי כדי לפצח את מוחם של ילדים:

• דמויות ומותגים: השימוש בדמויות מצוירות מוכרות (Licensed Characters) על גבי אריזות של מזון מזיק יוצר חיבור רגשי מיידי. מחקרים הראו שילדים יעדיפו את טעמו של חטיף זהה לחלוטין רק בגלל הדמות שעל האריזה.
• גובה העיניים: בסופרמרקטים, דגני הבוקר הממותקים ביותר והחטיפים האטרקטיביים ביותר ממוקמים במדויק בגובה העיניים של ילד היושב בעגלה או הולך לצד הוריו, הופכים את ההתעלמות מהם לבלתי אפשרית.
• משחקים ומתנות: הוספת צעצועים או יצירת “חוויה” סביב האוכל (צבעי לשון, צורות מיוחדות) מסיטה את הפוקוס מהאוכל עצמו לריגוש שבמשחק.

נתונים: דור הולך וגדל

ההשפעה של השיווק האגרסיבי ניכרת בנתוני ההשמנה בקרב ילדים בישראל:

מבוא: כשהצלחת הופכת לזירת קרב כלכלית

השיח הציבורי על תזונה נוטה להתמקד בבחירה חופשית, אך הנתונים העולים מתחקירים עדכניים חושפים תמונה מורכבת בהרבה. תעשיית המזון האולטרה-מעובד, המגלגלת מיליארדים, יצרה סביבה שבה האינטרס הכלכלי גובר באופן עקבי על האינטרס הבריאותי. התוצאה היא תחלואה גוברת, הנתמכת על ידי מערך משומן של לוביזם ומחקרים מוטים.

המנגנון הביולוגי: מדוע אנחנו לא שבעים?

אחת התובנות המדעיות המרכזיות נוגעת לחוסר היכולת הפיזיולוגית של הגוף לווסת שובע בעת צריכת מזון אולטרה-מעובד. מזונות אלו מוגדרים ככאלה ש"פורקו מהנכסים שלהם": גרעין החיטה מופרד, ונותרות רק פחמימות פשוטות אליהן מוסיפים מרכיבים תעשייתיים כגון מרגרינה, סוכר ומלח.