ארל גריי (Earl Grey) הוא כנראה תערובת התה המפורסמת והאהובה ביותר בעולם המערבי. הבסיס שלה הוא לרוב תה שחור (בדרך כלל מזן ציילון או אסאם, ולעיתים קימון סיני), המתובל בשמן המופק מקליפת הפרי ברגמוט (Bergamot) – הדר קטן, ירוק וריחני הגדל בעיקר במחוז קלבריה שבאיטליה.

ההיסטוריה המסתורית

התה קרוי על שם צ’ארלס גריי, הרוזן גריי השני (Earl Grey the 2nd), שהיה ראש ממשלת בריטניה במאה ה-19. האגדה מספרת שהוא קיבל את המתכון במתנה ממנדרין סיני כאות תודה על כך שאנשיו הצילו את בנו מטביעה. היסטוריונים מטילים ספק בסיפור (שכן בסין אין ברגמוט), אך המותג הפך לשם נרדף לתה איכותי ואריסטוקרטי.

טאנינים (Tannins) הם קבוצה מגוונת של תרכובות פוליפנוליות המסיסות במים, הנמצאות בשפע בעולם הצומח. שמם נגזר מהמילה העתיקה לעיבוד עורות (“Tanning”), שכן בעבר השתמשו בתמציות עשירות בטאנינים (כמו מקליפות עץ אלון) כדי להפוך עורות בעלי חיים לעור עמיד ולא ריקיב.

התפקיד בטבע

עבור הצמח, הטאנינים הם מנגנון הגנה. טעמם המר ותחושת היובש שהם יוצרים בפה מרתיעים חרקים ובעלי חיים מלאכול את העלים, הפירות הבוסר או הזרעים לפני שהבשילו.

החוויה החושית: עפיצות (Astringency)

טאנינים הם האחראים לתחושה המוכרת של “פה יבש” או מחוספס אחרי שלוקחים לגימה מיין אדום כבד, תה שהושאר במים יותר מדי זמן, או אכילת אפרסמון לא בשל.

כל סוגי התה האמיתיים מגיעים מאותו צמח פלאי – הקמליה סיננסיס (Camelia Sinensis). ההבדל הגדול טמון בדרך שבה מעבדים את העלים לאחר הקטיף.

1. תה שחור (Black Tea)

התה הנפוץ ביותר במערב (כמו ארל גריי ואינגליש ברקפסט).

• תהליך: העלים עוברים ייבוש, גלגול ותהליך מלא של חמצון (התסיסה הופכת אותם לשחורים) לפני הייבוש הסופי.
• יתרונות:
  • אנרגיה: מכיל את כמות הקפאין הגבוהה ביותר מבין סוגי התה, מצוין לתחליף קפה בבוקר.
  • בריאות הלב: עשיר בתאפלאבינים (Theaflavins), נוגדי חמצון ייחודיים שנוצרים בתהליך החמצון ומסייעים בהורדת כולסטרול.
  • טעם: טעם עז, חזק ומריר מעט המתאים לשילוב עם חלב.
• חסרונות:
  • חמיצות: עלול להיות חומצי יותר בקיבה.

2. תה ירוק (Green Tea)

המשקה הלאומי של יפן וסין, וסמל לבריאות.